דירה דיסקרטית: תיאור היסטורי של הדירה הדיסקרטית הידוע לשמצה

לאורך ההיסטוריה, דירות דיסקרטיות היו חלק מפוקפק בחברה. המונח דירה דיסקרטית מזכיר בדרך כלל דימויים של מוסדות עלובים בסמטאות אחוריות חשוכות, שבהן נשים פותו לעתים קרובות לחיים של השפלה המשרתים את תשוקותיהם הזדוניות של לקוחותיהן הגברים. למרות שהיו התפתחויות רבות של השירותים הניתנים במוסדות אלה לאורך השנים, דירות דיסקרטיות נשאר נושא כאוב ותזכורת לשסע המגדרי המושרש עמוק בחברה. באמצעות מאמר זה, נחקור את ההיסטוריה של מה שמכונה בדרך כלל דירה דיסקרטית – מקום שבו ניתנים שירותי מין תמורת תשלום – כדי להבין טוב יותר את התנאים והחוויות של אלה שהשתתפו במסחר, והחברה שבה הוא חי.

אף על פי שרשומות מסוימות מצביעות על כך שייתכן שהיו דירות דיסקרטיות כבר ביוון העתיקה וברומא העתיקה, שורשיו של הדירה הדיסקרטית כפי שאנו מכירים אותו כיום במדינות כמו צרפת ואנגליה בתקופת ימי הביניים. אף על פי ששירותיהן מעולם לא כונו במפורש "זנות", דירות דיסקרטיות אלה שירתו את כל סוגי האנשים; פשוטי העם, האצולה, הכמורה ופוליטיקאים חזקים אחרים וההסדר הלא כתוב היה ברור. בלונדון, למשל, החלו לצוץ במהלך המאה ה-13 דירות דיסקרטיות ידועים, שהציעו שירותים לגברים מכל המעמדות, כמו גם לנשים שביקשו ליצור קשר עם לקוחות נשים. במהלך המאה ה-16 בצרפת, הדירה הדיסקרטית הפך פופולרי יותר ויותר – במיוחד בקרב אצילים – עם שירותיו שנעו בין השכרת בגדים ומצעים, לשירותי המין הברורים.

נראה כי עבור חלקן, הדירות דיסקרטיות סיפקו הזדמנות לנשים להיות עצמאיות כלכלית וחוו צורה כלשהי של חופש מהלחצים של הנורמות החברתיות. אבל תנאי ההעסקה בבורדו היו לעתים קרובות רחוקים מלהיות שוויוניים, ואפילו ללקוחות שלהם הייתה שליטה מועטה על מי הם יכולים או לא יכולים להעסיק. במקרים אלה, כל "עסקאות" היו בדרך כלל בידיהם של בעלי דירות דיסקרטיות ומאדאם, שהיו מארגנים מפגשים ללקוחותיהם ומפרסמים את שירותיהם, לעתים קרובות גובים מחירים גבוהים בהרבה בהתאם לאטרקטיביות ולניסיון של האישה. לכן, בעוד שחלק אולי ראו במקומות אלה כמספקים תחושה של עצמאות, המציאות הייתה לעתים קרובות שונה בהרבה, כאשר נשים צעירות רבות נוצלו ונוצלו לעתים קרובות במוסדות אלה.

עם זאת, בתקופות כמו המאות ה-17 וה-18, הדירות דיסקרטיות היו בדרך כלל נסבלים או לפחות זכו להתעלמות מצד הממשלה, שראתה בהם הכרחיים כדי לרסן את התיאבון המיני של גברים לא נשואים. מצב זה השתנה במהלך המאה ה-19, כאשר נעשה מאמץ מודע "לנקות" ערים ולסלק את המנהגים המבישים הקשורים לדירות דיסקרטיות. בתגובה ל"פאניקה מוסרית" זו, נוצרו חוקים ותקנות בערים רבות ברחבי העולם שהגבילו את השירותים שניתן היה לספק במוסדות אלה, ובמקרים מסוימים אף הוציאו אותם אל מחוץ לחוק לחלוטין. המודל הקונטיננטלי בארצות הברית, שעיצב אזורים נפרדים לזנות מורשית, הוצג בניו אורלינס בתחילת המאה ה-19, בעוד שסן פרנסיסקו, פורטלנד וערים אחרות ראו את הסדרת הזנות בתוך גבולות הערים שלהן.

עם זאת, תרבות של הוללות עדיין שרדה בכמה מהערים הגדולות לאורך אמצע עד סוף המאה ה-19, במיוחד במחוזות החלונות האדומים באירופה ובארצות הברית. לדוגמה, אזור פיגאל בפריז היה ידוע בברים, דירה דיסקרטית ומועדוני הקברט שלו, בעוד אזור היימרקט בלונדון המשיך להתהדר בשכיחות גבוהה של דירות דיסקרטיות ובתי לא מסודרים בסוף המאה ה -19. במהלך תקופה זו, הדירות דיסקרטיות הופרדו במידה רבה על ידי מעמד – דירות דיסקרטיות מהמעמד הנמוך שירתו את מעמד הפועלים, בעוד שמוסדות יוקרתיים יותר הציעו שירותים לעשירים יותר, החברה הגבוהה, אורחים בדירות מפוארות יותר.

לאורך רוב המאה ה-20 נאבקו הדירות דיסקרטיות להישאר פתוחים לנוכח התקנות ההולכות ומתהדקות. בארצות הברית, מדינת נבאדה הפכה את הזנות לחוקית במחוזות שונים במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, מה שהוביל לשגשוג של דירות דיסקרטיות ברחבי המדינה. זה נבע בחלקו מהעובדה שבנבאדה היו מעט מאוד הגבלות על זנות בשל תעשיית הכרייה המשגשגת שלה, וקבלה חזקה של התנהגות "חוטאת" בתוך המדינה. פרצה זו בחוק אפשרה לבורדו לפרוח במשך שנים רבות, אם כי התעשייה הייתה מפוקחת מאוד ומוסה בכבדות על ידי הממשלה.

כיום, דירה דיסקרטית עדיין קיים בחלקים מסוימים של העולם, כגון בנבאדה, בעוד שמדינות אחרות, כמו גרמניה והולנד, הפכו את הזנות ללא חוקית. עם זאת, דירות דיסקרטיות המודרני מאופיין בדרך כלל להיות יותר